קראו לו הראל, כולם קראו לו מוגלי

מאת שירה תמרי,

פורסם בבלוג shira T

15/12/13

קראו לו הראל, כולם קראו לו מוגלי

וכמעט לפני חמש שנים הוא מת. התגלגלו עליו אבנים גדולות שלבסוף הרגו אותו. בסופ"ש האחרון ראיתי את הסרט Into The Wild שממש הזכיר לי אותו. הכרתי אותו בעמותה שהתדנבתי בה. בחור יפיפה, עיניים כחולות גדולות, חיוך רחב וראסטות זהובות ושמנות. מהרגע הראשון הוא סיקרן אותי. היה לו חיבור יוצא דופן עם הילדים האוטיסטים בעמותה. הם כולם נורא אהבו אותו, במיוחד אור. הם היו צמד חמד. הראל הוציא מאור את המיטב שיכל. אמא של אור הייתה מאוהבת בו עד מעל הראש, היא ידעה כמה טוב הוא עושה לילד שלה. הפעם הראשונה שראיתי אותו הוא התפלש בבוץ עם הילדים. אמרתי לעצמי "מי זה היצור המשוחרר הזה?" אמרו לי "זה מוגלי". זה היה מוגלי אינדיד. בערב כבר לקחתי את הטלפון שלו וסימסתי לו. קבענו לצאת. מוגלי הגיע יחף, עם מכנס שרוול, חולצה קרועה, נודף ריח של זיעה ועליו תיק נוודים גדול. הזדעזעתי. פחדתי שאני אראה אנשים שאני מכירה כשאני הולכת ברחוב עם היצור הזה. מגעילה שכמותי. הלכנו לגן הציבור, הייתה שיחה משונה, הוא סיפר לי על השקפת עולמו ורק טוב יצא מפיו. אך אני, שקועה מידיי במציאות שהייתה מול פניי, אני לא יכולתי להבין אותו וכל מה שראיתי זה את מוגלי הלא נורמלי. מיד אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני יוצאת עם בחור כזה. פשוט אין סיכוי. ובכל זאת הרגשתי תשוקה מאוד גדולה אליו. הוא עניין אותי ומשך אותי, אבל לא הייתי מוכנה לעזוב את זה שאולי, אולי מישהו שאני מכירה יראה אותנו ברחוב ומה הדבר יגיד עלי? זה נהיה סוג של קשר סודי, המשכנו את הקשר עוד כמה שבועות, או אולי זה היה קצת יותר, אני בוודאי לא ממש זוכרת. הייתי נוסעת לכפר שלו, כפר מונש, התחביב שלו היה לשבת על הספה ולספור את הימים שהוא חיי. אני זוכרת פעם אחת שבאתי והוא ישב וספר את ימיו על פניי האדמה ואני אמרתי לו "מתי כבר תתבגר?", אמא שלו ישבה לידי ורציתי להרשים אותה. את מוגלי לא עניין כסף. הוא אף פעם לא הסתדר בעבודות רגילות. לא עניין אותו בגדים יפים, מכונית, בית. אסתטיקה גם לא הייתה הצד החזק שלו. הוא אהב. הוא אהב את הילדים, הוא אהב לעזור, הוא אהב את הטבע, חיות, טיולים, אנשים. בוץ. חיבוקים. הוא היה תמים כמו ילד. אף פעם לא הבנתי את זה. הסתכלתי על מוגלי חצי בזלזול חצי בקנאה. כשהוא סיפר לי שהוא שינה את שמו בתעודת הזהות למוגלי צחקתי עליו ואמרתי לו שהוא משוגע. כך עברו להם כמה שנים של הכרות, אולי שנתיים, שלוש, ומוגלי ואני נשארנו בקשר, התנדבנו יחד באותה העמותה. תמיד היה לי הכי כיף כשראיתי אותו. הוא אף פעם לא שפט אותי, אף פעם הוא לא ביקר אותי. הוא מעולם לא אמר לי דברים שליליים. באופן מוזר, מוגלי באמת ראה אך ורק את חצי הכוס המלאה. סיפרתי לאנשים עליו בגאווה אבל אף פעם לא שכחתי להשמיט את העובדה שחשבתי שהוא יצור. לא הבנתי איך הוא הולך יחף כל הזמן ולמה הוא לא משתמש בדאורדורנט ולמה הוא אוהב לתפוס טרמפים לכל מקום ולמה הוא לא מוצא עבודה נורמלית ולמה הוא רק מוסיף כל הזמן עוד בעלי חיים לביתו ולמה הוא לא רציני ומתי הוא כבר יתחיל להיות בן אדם. רק ביקורת. רק ביקרות. אני לא אשכח את היום ההוא. רכבתי באופניים חזרה מהעבודה, האזנתי לרדיו ואז חדשות השעה 14:00 הגיעו. עמדתי במעבר חצייה וחיכיתי לרמזור שיתחלף. אבן גבירול בזל. שבת בצהריים. בן אדם אחד לידי ומזג אוויר חמים. החדשות מתחילות. "הותר לפרסום שמו של הנהרג במפולת הסלעים בנתניה, שם הנהרג הראל ברלין, בן 26 מכפר מונש". צעקתי. הבחור שהיה לידי הובך אך לא הציע עזרה וברח. לא בכיתי, כי לא האמנתי. מיד התקשרתי לרונית, חברה משותפת. היא לא ענתה. ניתקתי. בידיים רועדות, כשאני מחזיקה את המצח התקשרתי לאורן ולני, "זה מוגלי".

זה בסוף הטבע שהרג אותו. נסעתי להוד השרון. יום אחרי זה, בשש בערב, נפגשנו בבית הקברות בכפר מונש. לא הפסקנו לבכות. קברנו את הראל בלב שבור. אחרי כל ההספדים השיר הזה ניגן ברקע. חלק בכו, חלק משכו את האף, חלק רק עמדו. חלק רקדו. ואמא של אור, היא נראתה כמו אמא שאיבדה בן. הייתה ילדה אחת שלא הפסיקה לבכות. היא צעקה "מוגלי, מוגלי", ואני חשבתי - היא קטנה מידיי בשביל לחוות כאב כזה. איזה מין עולם זה?

אחריה מישהו אחר צעק "מוגלי", ועוד מישהי הצטרפה אליו. מבלי שעברו 15 שניות כולם צעקו את השם שלו. דקה אחרי מישהו התחיל לתופף והנה מעגל מתופפים בהלוויה של הראל. רוקדים ובוכים. רוקדים ובוכים. רוקדים, בוכים וצועקים את שמו. בדיוק כמו שהיה רוצה. כמעט חמש שנים אחרי ואני נזכרת בו לעיתים רחוקות. במיוחד היום, בגיל 29 אני חושבת עליו הרבה. כואב לי שביקרתי את צורת החיים שלו, תמיד חשבתי שאני טובה יותר ממנו. הוא היה מאושר, אני לא. הוא עשה את מה שעל ליבו, אני לא. אני הייתי שבויה בלחצי החברה, הוא לא. הוא חי באושר ומת באושר. במאי יעברו חמש שנים. אנשים עוד כותבים לו על הוול, הם מרגישים ששם הם קרובים אליו, מדברים איתו, משתפים אותו. חמש שנים וככל שהזמן עובר אני כועסת על עצמי יותר. אבל כעס לא יעזור כאן, ובוודאי שהראל לא היה רוצה שאכעס. הוא היה רוצה שאהיה מאושרת. שארצה פחות דברים חומריים ואוהב יותר את הדברים הפשוטים שאקנה פחות, שאסתפק במה שיש, שאהנה מהדברים היפים באמת, שאעזור לחלשים. מתגעגעת, מצטערת ואוהבת.